תוך צפייה ביצירותיה של איה חוברס, חווה הצופה עולמות שונים של קיום, הוויה, כמעט-נפילה, ובעיקר – הישרדות ותקווה. אין הוא מדלג בין העולמות – הם פשוט לא מאפשרים לו "דילוג", הוא חודר אליהם: מתייסר בין צלקת לכאב, מתנסה בהשתנות וגלגול, מועד וקם, קומתו שחה בין העולמות, ובאחת מזדקפת, וכל זמן הצפייה הוא הולך...הולך עד אין סוף.
האמביוולנטיות המאפיינת את תכני עבודותיה של איה חוברס מוצאת ביטוי עז בעיצוב דמויותיה. הדמויות הנשיות והגבריות, פעמים ברורות ופעמים מרומזות בלבד, הן פצועות, חבולות, מו?טו?ת, נאנקות, לעיתים זועקות, אך, לעולם אינן מתמוטטות ואינן נופלות. הן נאחזות, נשענות אחת על השנייה וצומחות מתוך הפציעה והכאב לצורות זקופות קומה.
מלבד האדם – המיוסר והנרפא – נראה שאיה מקיימת דיאלוג פרטי וייחודי עם עולם הטבע שנציגו המובהק עבורה הוא העץ. "העץ הוא בשבילי הכול" , היא מגלה באמירה היחידה בה היא מתייחסת ליצירתה. מעבודה מוקדמת כמו רבדים ועד טריפטיכון המוביל אותנו עד אין-סוף, יונקים עציה של איה חוברס משרשים עמוקים המולידים ענפים המתפצלים לעולמות מורכבים בחלל ובזמן. העץ הבודד, שענפיו לרוב ערומים, מתרבה, לעיתים, לכדי סבך עבות, למבוך בו שוב, על הצופה, לפלס לעצמו דרך בין קווי רישום עדינים הטווים רשת דקיקה אשר דווקא היא, החלשה, כביכול, מעצימה את הצורות המאסיביות יותר של גזע העץ וצמרתו, ומגנה עליהם. משחק זה של צורות על רקע בהיר, יוצר פעמים רבות, הן בציורי הנוף והן בציורי הדמויות, צורה מרומזת של צלב. הצלב, העשוי עץ, איננו מעוגן ביצירתה של איה, לא בהקשר דתי, גם לא בהקשר של מוות או חידלון. דווקא הפקעה זו מן המשמעות המקובלת של הצורה מעניקה לדימויים של בין העולמות מימד של חופש, צמיחה ואף חמלה.
הצבע, טוען פאול קליי, הוא איכות: "לצבע יש גבולות, היקף, התפשטות, נשקלו?ת". הצבע בעבודותיה של איה שייך לתחום המרפא. ברוב הציורים המוצגים בתערוכה שולט, ללא עוררין, הצבע הלבן, המסנוור, שאולי מתקשר בתודעת הצופה לשדה אין-סופי של שלג, אך הנחיתה בו איננה רכה כלל וכלל. האיים הצהובים, כתומים ואדומים שלעולם אינם תחומים ואינם סימטריים באים לרכך את הנחיתה, הם מביאים איתם מרפא. אם נוסיף עליהם את נטיפי הזפת שתחת ידה של איה הופכים ממוצק לזורם, את חבישות היוט?ה והגבס ותפרי החוט הגס המאחה את הצלקת המדממת נקבל שלמות של ניגודים הכואבת ומנחמת גם יחד.