אני ציירת.

בעומדי מול הקנווס הריק, אין בראשי דימוי מסוים אליו אני שואפת, אלא תחושה בלבד. אני מניחה את הצבעים בטכניקה מעורבת. זו כוללת שימוש בצבעי אקרליק, שמן, שמן תעשייתי, אספלט, זפת, תחבושות גבס ושפכטל. חומרים אלו קשורים לעולם הארכיטקטורה שבו אני עוסקת. אלו חומרים גסים, גבריים אפילו, שבאמצעותם אני מייצרת שכבות שאוטמות ואחר כך חופרת בהן, מכסה ומגלה, מנסה לחשוף את השלד, את מה שהיה שם לפני.

 

בחרתי בעולם הציור לאחר שבר אישי, שהביא אותי לתחושה של ליצור (לחיות) או לחדול. מלחמת ההישרדות הזאת מתבטאת בציור עצמו, שבו הבלחות של אור יוצאות מרקע כהה אפל וסוער. אני מנסה לייצר תמונת עולם המחפשת איזון בתוך הכאוס, איחוי השבר בתוך מאבק ההישרדות היומיומי.

 

הציור מוביל אותי. תחילתו במקריות, ללא סקיצה או תכנון מראש, ובשלב השני המושכל, אני בודקת ומחזקת נרטיבים שעלו בשלב הראשוני . זהו ציור אבסטרקטי שממנו צצים ספק דימויים ערטילאיים של דמויות, עצים, נופים, סערה, ים. על גבי שכבות הרקע הצבעונית אני יוצרת שכבות רשת (גריד) מונוכרמוטיות, בצבעי שחור, לבן- לעיתים בעומק העבודה ,ולעיתים כשכבה אחרונה מאגדת.

הרשת בנויה מקווים אורגניים ומקווים חדים ישרים יותר. כשהקוו האורגני נראה כזרד שצומח, או כנזילה שנובעת מתוך הציור. הרשת אוחזת את הכאוס מאפשרת יציבות ומחברת בין עולמות עליונים והתחתונים, אלה שנמצאים מאחורה ואלה שבחזית. 

 

בסדרת ציורים מהתקופה האחרונה אני מציירת על בדי קנווס גדולים – לא מתוחים. כשאני תולה אותם בנעצים אל הקיר, יש תחושה שהם מתמזגים בקיר שמאחוריהם ושייכים לכל החלל ונמשכים אל האינסוף .